עילת התרמית

יפים הדברים בפסק הדין עא 3441/01 פלוני נ' פלונית , נח (3) 1 (פורסם בנבו, 19.01.2004):

"עילת התרמית כעילה היכולה להתגבר על עקרון סופיות הדיון. עקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו (ראו ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית [7]). מעקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות שלפיו fraus omnia corrumpit – המרמה מבטלת את הכול. כפי שציין השופט מ' חשין: "כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במרמה – ובהם מעשי שפיטה – כמוהם כפרי שפשׁה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יָבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה... כך דין במעשי שפיטה וכך דין בכל מעשה ממשל ומינהל, ובעצם בכל מעשה בן-פועל בתחום המשפט. ההלכה הינה בת לציווי ראשוני, ודבר הציווי הוא שעַוָּל לא יימצא נשכר בעוולתו. הזורע כזב יקצור רִיק. זה הציווי המוסרי-החברתי, ובדרכו נלך" (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות [8], בעמ' 416-415)."

 

"כלל זה יפה גם לגבי פסקי-דין שהושגו במרמה, ובכוחו להתגבר לעתים על קיומו של מעשה-בית-דין בין הצדדים (ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ [9], בעמ' 22). על-כן נפסק כי בתי-משפט יכולים להידרש לטענות כי פסקי-דין שהפכו סופיים אינם מחייבים בשל המרמה שהייתה כרוכה בנתינתם. יש לראות בעיקרון זה כמשקף מושכלות ראשונים. כפי שציין השופט זוסמן לפני כארבעים וחמש שנה: "כוחו של בית-משפט של יושר למנוע בעל-דין מלאכול את פירותיו של פסק-דין אשר השיג בתרמית – עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק" (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס (להלן – פרשת אינגסטר [10]), בעמ' 454)."

"מה מקור הסמכות של בתי-המשפט להיזקק לטענות תרמית גם אם פסקי-הדין הפכו סופיים? השופט זוסמן ציין כי יכולת זו אינה נובעת מהחוק החרות, ולבית-המשפט מסור שיקול-דעת באיזו מידה יעשה בה שימוש (פרשת אינגסטר [10], בעמ' 456-455). גם השופט מ' חשין קבע כי הסמכות לבטל החלטה שהושגה במרמה סמכות טבועה היא בהיעדר הוראת חוק ספציפית השוללת אותה סמכות (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 575)."

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים."